הדבר שהכי מביך מטופלים שמגיעים אלי לעיסוי הוא הבקשה שלי לשחרר את הרגל, את היד, את הראש וכד'. רוב המטופלים מתקשים לשחרר ולהתמסר לטיפול. הקושי הזה גורם להם למבוכה. הסיבה למבוכה היא, כנראה, המחשבה שמשהו לקוי אצלם, רק הם נתקלים בקושי הזה.
מסתבר, שכולנו פריקים של שליטה. שליטה נותנת לנו בטחון. נדמה לנו שאנו שולטים במצב. לעומת זאת, מצב של איבוד שליטה, התמסרות, הוא מצב מפחיד. אם אשחרר-מה יקרה?
לא שאלנו את עצמינו מה קורה כשאנו לא משחררים.

בחטאותיי ניסיתי להיות בשליטה על הזמן. הייתי בתוך המרוץ המטורף של החיים להספיק מדי יום לעשות כל מה שתכננתי. המרוץ הסתיים ב"בגידה" של הגוף. הגוף קרס.
חודש וחצי שכבתי חולה במיטה, נטולת כוחות, חסרת אונים. לא עמד לי הכוח לעשות פעולות יומיומית קלות, שלא לדבר על חזרה לעבודה. העסק היה מושבת , כי זה עסק שנכון להיום מתבסס עלי בלבד.
בלית ברירה נאלצתי להרפות. אפילו כוח להיות בדאגה לא היה לי.

בלי לעבוד ובלי לעשות כלום נכנס כסף לחשבון הבנק שלי, ולא מהכנסה פאסיבית. תאמינו או לא, אלוהים דאג שאקבל מה שאני צריכה לקבל. (מוטב שתאמינו, כי כשמאמינים קל יותר להרפות).
התובנה שקבלתי כשחליתי, שכדי לקבל דברים בלי לעצור מבעדם להגיע אלינו - מוטב לעיתים להרפות.
אם אנו שוחים בנהר אנו רוצים להתקדם עם הזרם ומצד שני אוחז בנו פחד ואז אנו נאחזים חזק בעץ , כדי לא להיסחף עם הזרם ועוצרים עצמינו.
אם נרפה את האחיזה ו"נזרום" - נאפשר לעצמנו להגיע רחוק יותר.

כשאני מבקשת ממטופל לשחרר את הרגל/יד/ראש/ המשמעות רחבה יותר משחרור פיזי בלבד.
לשחרר משמעו להיות באמונה מוחלטת שהכול יסתדר. פועל יוצא מכך להסיר ספק, לשחרר פחדים ודאגות. דאגות או מחשבות כגון:"אם אתקע עכשיו עם הרכב אני בצרות. אאחר לראיון גורלי ואפספס הזדמנות גדולה" - עוצרים אותנו מלהגיע למקום הנכון. כידוע, תדר של פחד ודאגה מזמין צרות.
אנשים המאמינים, שכל מה שקורה – קורה לטובתם, ועזרה מכוח עליון תגיע גם כשנמצאים בסיטואציה קשה - קל להם יותר לחיות בשקט נפשי ולומר לעצמם הכול בסדר, הכול יהיה בסדר.
השחרור המנטאלי מביא גם לשחרור גופני. כשאנו מתהלכים בבטחון - היציבה שלנו טובה יותר, אנו לא מכווצים, טונוס השרירים מאוזן יותר.
אז להבא כשמבקשים מכם להרפות ולשחרר בזמן טיפול, תחשבו על המשמעות הרחבה יותר, ואל תהיו נבוכים אם יהיה לכם קשה.